לפני כמה שנים, בעיצומו של אביב מלא פריחות, החלטתי ללכת למפגש הורים בבית הספר של הבן שלי. לא היה לי מושג מה מצפה לי שם. הרגשתי כמו עכבר מעבדה בתוך כל המשפטים המכבידים והחזיתות הלימודיות שהשתלשלו מסביבי. בכיתה ישבו ההורים וחיכינו לתחילת הערב כשהמורה נכנסה עם חיוך רחב.
כשהמורה החלה לדבר על התכנית הלימודית, על השיעורים ועל השיטות שבהן הם משתמשים, פתאום נזכרתי ברגעים שלי בבית הספר - בלמידה המרשימה אבל גם בדברים הפשוטים יותר: החברויות שנוצרו במסדרונות, הגעגועים על כישלונות ובחירות רעות שחוויתי וכיצד בסוף זה תמיד חינך אותי להיות אדם טוב יותר.
ולפתע קלטתי עד כמה חשוב לקבל את הילד שלנו כפי שהוא - ללמוד אותו ואת הצרכים שלו ולא רק לדחוף אותו לתוך תלם מוגדר מראש שלא תמיד מתאים לו. זה נכון שיש מטרות ולוח זמנים לחתור אליהם, אבל בסופו של דבר הצלחות אמיתיות קורות כשאנחנו יודעים להקשיב ולאהוב.
אני זוכרת שביום האחרון של שנה אחת בביה"ס היסודי שלי, הייתה לנו חגיגה קטנה בשטח בית הספר. כל ילד הביא משהו קטן - מתנה או שיר שהוא כתב במיוחד לשאר התלמידים. באותו יום לקחנו את הזמן לחגוג כל אחד ואחת בחינם ובאהבה. ומה אני כבר זוכרת מאז? את הקשר עם חבריי לכיתה ואת תחושת הסיפוק מתוך העשייה המשותפת והשיתוף בניסיון.
כל כך הרבה דברים מתחילים במוסדות חינוך ורבים מהם נשארים איתנו לעד. אז אם אתם עוד מתלבטים לגבי מקום לימודים או גישה חינוכית למחנכים שלכם - נסו לראות מעבר לסטטיסטיקות וציונים; שאלו איך הם מבינים את הילדים וכיצד הם מאפשרים להם לצמוח ולהיות עצמם באמת.
לאורך השנים למדתי שמה שחשוב הוא לא המסלול אלא הנופים בדרך אליו; וזה בדיוק מה שאני מאחל לכל ילד וילדה במערכת החינוך שלנו - מסע מלא משמעות וגילויים אישיים.