לפני כמה חודשים, החלטתי לצרף למשפחה שלנו כלבלב קטן ומצחיק. קראתי לו פינוקי, והוא בדיוק כך - מתוק כמו פינוק ושובב כמו ילד קטן. לא קל היה לי בלשון לומר שהוא האיץ את חיי, אבל אני מודה שההחלטה הזו שינתה את השגרה שלי לחלוטין.
בהתחלה, כמו רבים מאיתנו, חשבתי שאילוף הוא רק תהליך נעים שבו מלמדים את הכלב לשבת ולבוא כשקוראים לו. אבל מהר מאוד הבנתי שזה הרבה יותר מזה. ימים ספורים לאחר שהכנסתי אותו לביתנו התגלה לי צד חדש של פינוקי - צד שכלל סרעפת ממול ואת האנרגיה הבלתי נגמרת שלו. אם הוא לא שקל לחזור אחרי המילה "לא", אז מה זה אומר על הקשר שלנו?
פעם אחת ישבתי בסלון עם כוס קפה ביד ואולי לא הייתי מספיק ריכוז בכל הנוגע לפינוקי; פתאום הוא טס למקום בו שמרתי על כל הצעצועים שלו והחל ללעוס אחד מהם בפראות! זה היה הרגע שבו הבנתי שאני צריכה להתארגן ולהתחיל לקחת דברים יד ביד יחד איתו.
אז מה עשיתי? במקום להתרגז או לכעוס עליו (עד שהבנתי שזה פשוט חלק מטבע העבודה), יצאנו לטיול ארוך ונעים בגינה הסמוכה. בזמן שצעדנו בין העצים והמדרכות החלקות, נמצא הזמן לשוחח על הגבולות שלנו - לדבר גם בשפה שלא מדברת אלא פקודות קצרות וברורות.
עבר כמה שבועות ואנחנו עדיין עובדים על הקשר הזה; אני חוזרת מדי יום לדברים שלמדנו - בעצם אנחנו שניים באותו צוות אחראי. צחוק גדול בדבר הזה: ההצלחות והכשלים בטקסי האילוף מעורבים יחד ביצירת זיכרונות יקרים שרק מחזקים אותנו בתהליך ובמהלך החיים בכלל.
טיפ שלי? קחו תמיד בחשבון שאתם מאלפים גם את עצמכם בדרך! אל תפחדו לעשות טעויות ואל תהיו נוקשים מדי בעבודה שלכם עם הכלבים שלכם. כאנשים וככלבים אנחנו לומדים בטעויות וגם בצחוקים שנמצאים שם כדי להפוך כל מסע למיוחד במינו.
אז אם אתם בדרך לאלף חבר פרוותי משלכם - זכרו שאין שום דבר רע בבדיקת גבולות ולעשות זאת בכיף ובאהבה; כי זו הדרך היפה ביותר לבנות קשר אמיתי וחזק ביניכם לבין הכלב שלכם.