מדי שנה, עם בוא האביב, אני מוצאת את עצמי נגררת לעבודה שאף פעם לא באמת אוהבת: ניקוי הבית לקראת חג הפסח. זה מתחיל מהזמן בו אני לוקחת מטאטא ומתחילה להעיף אבק מכל הפינות, עד לזמן בו אני מסיימת סדר שכבר מזמן הפך למנהג קבוע. אך השנה היה משהו אחר.
כשהתרכזתי בפינה הקטנה מאחורי הטלוויזיה - פינה שדאגתי לדחות במשך חודשים רבים - פתאום נתקלתי בערימה של צעצועים ישנים שהסתתרו שם. היו שם מכוניות קטנות שהבן שלי אהב לשחק בהן כשהיה ילד קטן, דינוזואר מיוחד ששמר על זיכרונות משעות רבות של משחקים וליד כל זה, תעודות הישגה מבית הספר היסודי שלו. התחושה הייתה מתוקה ומלוחה כאחד; זו הייתה נוסטלגיה טהורה.
כשהוצאתי את הצעצועים והסתכלתי עליהם, נזכרתי באותם רגעים פשוטים שבו בן זוגי ואני היינו מתנדבים לשחק איתו שעות ארוכות בסלון שמלא בצבע ובצחוק. אז הבנתי שאין רק כתמי אבק וזמן שצריך לנקות; יש כאן גם סיפור חיים עשיר שאני לא רוצה להפסיד.
לאחר שסיימנו להוציא את הדברים מהפינה ההיא והחלטנו לתרום כל צעצוע שלא צריך יותר (והייתה כזו הרבה), הרגשתי שמשהו פנימי השתחרר בי. יום הניקיון הפך להיות לא סתם ניקוי פיזי אלא חוויה רגשית שחיברה אותי לחיים שלנו יחד כמשפחה.
אז הטיפ שלי אליכם הוא כזה: כשאתם עושים ניקיון בביתכם בפעם הבאה, הזכירו לעצמכם שזה לא רק עניין של חללים נקיים - זו הזדמנות למצוא גאווה בזיכרונות שלכם ובמה שבניתם לאורך השנים. עבדו על הידיים שלכם אך אל תשכחו לתת מקום ללב שלכם לפעול תוך כדי כך! וחוץ מזה, יכול להיות שתמצאו דברים יקרים במיוחד שנראו לכם כאילו נשארו מאחור בכל האבק הזה.
מאחלת לכולכם אביב מלא בניקיונות אמניים ורגשיים!
ואז על