כשאני חושבת על האילוף של הכלב שלי, רינה, אני נזכרת ברגעים שבהם היא עצרה את נשימתי והפתיעה אותי. אחת הפעמים שקרתה לי זה היה כשיצאנו לטיול בשעת בוקר מוקדמת. טיילנו בפארק השקט ולפתע רינה פתחה במרדף אחרי ציפור ששיחקה לה לפני הרגליים. הדבר הראשון שעולה לי לראש זה: "מה עכשיו?" במקרים רבים הייתי מתעצבן ושואג עליה לחזור אליי, אבל משהו בי השתנה באותם רגעים.
שמרתי על קור רוח וראיתי איך היא מסוחררת מהתנועה של הציפור ומתרכזת בה לגמרי. במקום להתעסק עם זעם או חוסר סבלנות, החלטתי לנצל את המצב כדי ללמד אותה על גבולות וסבלנות. הזכרתי לעצמי שהציפורים הן חלק מהעולם שהיא רוצה להכיר ואני שם כדי לכוון אותה.
אז עמדתי דומם ותפסתי את המבט שלה - לא גיליתי פחד אלא הואר בעיניים דריכה ומקווה שאני אראה לה מה לעשות הלאה. קראתי לה בשמות החיבה שלה והיא התפרעה לרגע ואז חזרה אליי כאילו הבינה שאין טעם יותר במרדף חסר תועלת.
מאותו יום, למדנו ביחד לעשות עצירות בזמן טיולים ולהתמקד במה שחשוב - להשאיר מקום לתחושות שלה וגם לשמור אותה בבקרה ובמסגרת שהיא מרגישה בטוחה בתוכה. הליך האילוף הפך להיות דו-סטרי; אני מלמדת אותה גבולות והיא מלמדת אותי לקבל התנסויות חדשות בצורה רגועה ולא עצבנית.
טיפ שלי: אימרו בקול גבוה והבהיר יתרה מזה זיהוי של תגובות חיוביות כשהכלב שלכם מצליח להבין הוראות פשוטות כמו "חכה" או "אל". תגבור חיובי בהחלט עושה נפלאות! כל ברנש יכול לחיות בבית בלי סערות אם אנחנו יודעים כיצד לבקש מבלי לצעוק.
כשהיום אני רואה כמה רינה נהנית מטיולי הבוקר שלנו וכיצד היא פיתחה אמון עם הזמן - אני יודעת שזה ההליך הכוחני שהתפתח סביב מערכת היחסים שלנו ואנחנו תמיד ממשיכים ללמוד ולגדול יחד. אילוף? הוא בסופו של דבר עבודת צוות מושלמת בין בני אדם לכלבים!
ואז על