אני מוצאת את עצמי מתלבטת שוב, יושבת פה בלילה מאוחר, עייפה מכל השיחות האלה עם התרפיסטית. מצד אחד, אני יודעת שזה עוזר לי, יש לי רגעים של בהירות, אבל מצד שני, לפעמים אני מרגישה שאני רק חוזרת על אותן בעיות ולא מתקדמת לשום מקום.
כל פעם אני מתיישבת מול הפנים שלה, מנסה לפתוח את הלב, אבל יש משהו מאוד קשה לדבר על מה שמציק לי באמת. אני תוהה אם זה רק אני, או שכולם מרגישים ככה, כאילו יש פער בין מה שאני רוצה לומר לבין מה שאני באמת מצליחה להוציא.
לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני מתחילה להיות תלוית תרפיה. האם אני מצליחה לגדול בצורה עצמאית או שאני רק מתפקדת עם חצי מוח? יש לי כל כך הרבה שאלות אבל גם פחדים. מה אם זה לא משתנה? מה אם אני פשוט לא מצליחה?
אני חשה את העייפות פוגשת את הבלבול, ואולי זה לא הזמן הכי טוב לחשוב על כל זה, אבל אני לא מצליחה להתנתק מהמחשבות.
ואז על