אני זוכרת היטב את הימים שבהם התחלתי את כיתות א'. ההתרגשות, החרדה, השאלות של מה מחכה לי שם - כל זה היה שייך לעידן אחר בחיי. כאילו שנכנסתי למשהו מיסתורי ואני צריכה לגלות את הסודות שלו מבפנים. באותו הזמן לא ידעתי שהשנה הראשונה תיצור את היסודות לכל כך הרבה דברים בחיי.
המורה שלי הייתה אישה חמה ומיוחדת. היא הכניסה אלינו כל בוקר עם חיוך והמון אהבה, וכך הצליחה לחבר אותנו לתהליך הלמידה במובן העמוק ביותר. הקירות בכיתה היו מלאים בציורים ובפרויקטים של הילדים, והרצפה תמיד הייתה מכוסה בספרים פתוחים ובטושים שיש להם חיים משל עצמם.
זיכרון אחד במיוחד מציף אותי עד היום: יום ההתחלה של השנה החדשה, שבו המורה הזמינה אותנו לצייר מה היא בשבילנו. אני ציירתי עץ ענק עם פרחים צבעוניים ועם שמש גדולה מעל - זה היה ייצוג של המקום בו הרגשתי הכי בטוחה ואושרה. כשהגענו להציג אחד לשני, הבנתי שאנחנו לא רק לומדים מתמטיקה או עברית - אנחנו לומדים לדעת לדובב רגשות ולהביע את עצמנו אמנותית.
ואם יש משהו שהחיים לימדו אותי מאז אותם ימים הוא ששום מוסד חינוכי אינו מלחמה בהכרח בין תלמידים ומורים; זו שותפות למעשה יצירה ושיתוף פעולה. אפשר לקחת מזה טיפ חשוב: בכל פעם שאתם מגיעים למקום חדש - ככל שיהיה זר או מפחיד תחילה - תחשבו על הדברים הטובים שזה עשוי להביא לכם ועל ההזדמנות ללמוד ולצמוח יחד.
לכן כשאני מסתכלת על בתי הספר ביומיום כיום, אני נושאת בלבי גם געגוע וגם תקווה. געגוע לתמימות ולסקרנות שהיו לנו אז וגם תקווה שכל ילד יקבל את ההזדמנות הזאת למצוא את המקום שבו הוא מרגיש שהוא באמת "בית".