אתמול בסביבות ארבע אחרי הצהריים, קפצתי על רכב שירות שכבר היה מלא עד אפס מקום. כמה שקומץ של אנשים זרים מיצר תחושת חיבור, משום מה הרגשתי שכולם שם עברו את אותו יום עבודה מתיש שאני הכרתי כל כך טוב. המושב האחורי היה צר ומלחיץ, אבל כששמעתי את קריאות הנהג "תפסיקו לדחוף!" זה גרם לי לחייך. פיסות החיים היומיומיות מגשרות פערים ומקרבות אנשים שלא היו נפגשים בנסיבות אחרות.
לידנו ישבה אישה מבוגרת עם עגלת סופר מלאה במצרכים ובידה טלפון נייד (המחשב הנייד שלה). היא התעקשה להסביר לכולם במרץ על השדרות החדשות בעיר ואיך השוק הפך להיות יותר אטרקטיבי בזכותן. פתאום התחילה להיווצר שיחה בין כולם: אדם אחד מיואש שמדבר על מחירי הדירות המטורפים, אחר מספר איך הוא מקווה לעבור למקום מרווח יותר כשהמשכנתא תסתיים. אני לא יכול לשכוח את צחוקי הפרוזדור שעוטף אותך באווירה כאילו אתה יושב בבית קפה ולא בתוך רכב שירות צפוף.
עכשיו אני חושב כמה תחבורה ציבורית פרטית יכולה להיות הזדמנות מצוינת להכיר אנשים חדשים ולהחליף רעיונות ותובנות שמזינים אותנו עוד ועוד ביום יום שלנו. אם אתם מוצאים את עצמכם בדרך לעבודה בנסיעה ארוכה או אפילו סתם רוצים לתפוס חיזוק חברה - אל תהססו להתחיל בשיחה קטנה עם מי שסביבכם. אפשר לדעת מאיפה הדברים עשויים להתפתח; לפעמים זו פשוט ההזדמנות לדבר עם מישהו שמעורר השראה ומראה לכם דרך חדשה לראות דברים.
טיפ קטן לסיום: אם פעם אחת זה הצליח לכם לדבר עם זר ברכב שירות וליצור קשר מדהים - למה לא לעשות זאת שוב? בכל נסיעה יש עולם חדש שממתין לך מעבר לחלון!