לפני כמה שנים, כאשר הבן שלי נכנס לבית הספר הראשון שלו, הייתי כל כך מתרגש ומפוחד בו זמנית. זו לא הייתה רק ההתחלה של המסע הלימודי שלו - זו הייתה גם ההתחלה של פרק חדש בחיים שלנו כאנשים מבוגרים. אני זוכר את היום שבו לקחנו אותו ליום הראשון והלב שלי פעם כמו פעמון. הוא היה מוכן עם התיק החדש, אבל אני? הרגשתי כאילו אני השוער שער מכונת הזמן וזה עתה עברתי לשלב אחר.
בית הספר הזה שהגענו אליו לא היה סתם מוסד חינוכי בעיני. מהר מאוד גיליתי שזה מקום שפועל מתוך אהבה אמיתית לתלמידים ולצוות שמסתכל על כל ילד כעל עולם בפני עצמו. פתאום, לא היה מדובר רק בלימודים ובספרים - אלא ביכולת להתחבר ולהבין שכולם נמצאים באותו מסלול יחדיו.
מהר מאוד הפכנו לחלק מקהילת ההורים המדהימה שם. זה התחיל מהמפגשים הקטנים ליד השער, ועם הזמן התפתח לכנסים וחוגים סביב שולחן אוכל אצל אחד ההורים או האחרים בביתם. כל מפגש כזה שאל אותי "איך אפשר לעזור?" וכל פעם מחדש זכינו לראות את הערכים שנחנכים בגינה החינוכית הזו - יחסי אנוש אמיתיים ואמפתיה.
ואז קרה משהו מדהים - הילדים שלנו התחילו להתפתח מתוך החוויות הללו הרבה מעבר לכותלי בית הספר. הם למדו לעבוד בצוות, לחלוק ברגשות שלהם וכיצד לתת יד ולתמוך אחד בשני בקשיים ופחדים שלהם. הנושא הזה תפס תאוצה כשהילדים התחילו לשתף בסיפורים היכן הם נתקלים באתגרים במסגרות שונות כגון משחקי כדור או פעילויות יצירה בתיכון הקרוב אלינו.
המסר שאני רוצה להעביר כאן הוא שאופן החינוך שלנו אינו תלוי רק במורים ובספרים אלא בבסיס האנושי שבבסיס מערכת הזאת - במשפחה המורחבת שנוצרת בכל מפגש יום יומי בבית ספר; בהבנה שחינוך היא הזדמנות לצמוח יחד ולא לבד.
אם אתם הורים או אנשי צוות בחינוך, אל תהססו להיות חלק מהמקום הזה כדי לבנות משהו גדול יותר ביחדכם פה בארץ הקודש שלנו. יצירת קשרים איכותיים יכולה להפוך כל מוסד חינוך לבית שני ונעים יותר לילדים שלכם ובעיקר לעצמכם!