בכל בוקר אני עובר ליד המכולת השכונתית שלנו. זו לא סתם מכולת - היא נושאת את הסיפור של השכונה, אנשים שמכירים אחד את השני, ושיחה עם בעל המקום יכולה להיות כמו מפגש עם חבר ותיק. הבוקר, כשהחלטתי להיכנס ולקנות כמה מצרכים לשבת, גיליתי שאני הולך לבקש יותר מסתם חלב ואורז.
נכנסתי פנימה וכבר מהדלת קיבלה אותי הריח המזוהה של לחם טרי שנאפה הבוקר. בעל המכולת, אבישי, שהיה עסוק באריזת ירקות חדשים שהגיעו באותו יום, העלה חיוך רחב על פניו כשראה אותי. "מה אוכלים בשבת?" הוא שאל בתום לב. התשובה שלי הייתה מלווה בילדותיות: "לא יודע עדיין".
אבישי הכיר אותנו טוב מאוד - הוא ידע שאני אוהב מרק אפונה ובגלל זה תיאר בהתרגשות איזה סוגים של אגוזים מגיעים השבוע לסלסלות שלו כדי שאוכל להכין לו תוספות חגיגיות. העיניים שלו ניצצו כשדיבר על כל המרכיבים הטריים ועל המתכון המסורתי שהוא לימד את בני המשפחה שלו.
יש משהו במצבים כאלה שגורם לי להבין שלא מדובר רק בקניות; מדובר בניסיון ליצור קשר אנושי אמיתי בין אנשים בחיי היומיום שלהם. באותו רגע החלטתי לקנות גם דברים שלא הייתי מתכוון אליהם מראש - פירות מיוחדים ורוטב חדש לסטייק שהביאו לאחרונה.
עם שקית מלאה במצרכים ובחוויית חיים קטנה ויפהפיה בליבי יצאתי מהמכולת והרגשתי קל יותר. למחרת בבוקר בגינה ברחוב שלנו ישבתי עם החברים קרוב לשולחן האוכל וכל אחד הציע רעיון משלו לגבי מה עושים סוף שבוע הקרוב בזמן שהתענגנו על המרק הכבד והטעים שיצא מהמטבח שלי.
עכשיו כשאני חושב על זה, הפוסט הזה מזכיר לי עד כמה חשוב להתחבר לדברים הקטנים ביום-יום שלנו ומעל הכול - לזכור שיש במקום הזה בעולם אנשים שעושים את עבודתם באמונה ואותנטיות - ממש כמו משפחה מורחבת בכל מקום בו נמצא אוכל טעים וחיוכים חמים!