היה זה יום שבת חמים, והצורך לצאת מהבית נשקף מכל פינה. החלטתי לפנק את עצמי ואת בני משפחתי ולקפוץ למסעדה המקומית החדשה שכולם מדברים עליה - "התחנה של דינה". כבר בדרך לשם הרגשתי שמשהו טוב הולך לקרות.
כשהגענו, נתקלנו בקסם של מקום: אווירה חמימה ומזמינה, מוזיקה קלילה ברקע וריח ניחוחות שעוטפים אותנו כאילו אנחנו נכנסים לבית של סבתא. דינה עצמה קיבלה אותנו בחיוך רחב ודאגה שנרגיש כמו בבית. לא היה מעניין שהיא מסביר לנו על כל מנה בתפריט; היא עשתה זאת מתוך תשוקה אמיצה מזן נדיר מאוד.
בחרנו במנות שונות לחלוק בינינו - גזרתי למרקים ריחניים עם תבלינים בלתי צפויים, וסלטים שהיו חגיגה לעיניים ולחיך כאחד. ואז הגיע הקול המוכר שביקש להתמקד בקינוח - פרליני שוקולד שהם יצירת אמנות בכלbite (אוקי, ראיתי שאני באווירה הלא רשמית אז אמשיך...). רק התמונות בלב שלי לא מצליחות לתאר עד כמה היו כל הפלחים הללו טעימים!
אך מה שהפתיע באמת היה השיחה שניהלנו עם דינה בזמן שהיא הכינה עוד לוחמי רטבים מאחור. "כל מנה כאן מדברת בסיפור", היא הסבירה תוך כדי ערבוב על הגז במרץ. זה גרם לי לחשוב איך אוכל מבטא את החוויות שלנו, ואיך בכל ביס יש זיכרון קטן ממקום או אדם שחי סביבנו.
טיפ קטן ששמרתי לסיום הוא פשוט לדחות סטרס כשאתם יוצאים למסעדות: הזמינו מראש ותמיד תדברו עם המלצרים והמטבח - למה לא לבקש המלצה אישית? במיוחד אם אתם שם אחרי שממש התגעגעתם למישהו... בהמשך הערב מצאנו עצמנו משתפים סיפורים ומשתעשעיים בכיף כזה שחושך ידהדר ולא נותן לו להזיע על אף אחד מאתנו.
"התחנה של דינה" הפכה להיות יותר מארוחה; זו הייתה חוויה אנושית שלא אשכח זמן רב. אל תהססו לבקר שם ולתת לסיפורים שלכם להתערבב עם הצבעים ושפע הטעמים שלה!