הדבר הראשון שזכור לי כילדה היה ריח הלחם שהציף את הבית בכל בוקר. אמא הייתה קמה מוקדם, נוגעת במרבד הבצק, מחייכת כשהיא מכניסה אותו לתנור. כל מה שהיה חסר זה חצי שעה כדי לצאת עם לחם קרום ריחני וחמים שרק יצא מהתנור. אני זוכרת את הרגע הזה שבו פתחנו יחד את הדלת ללהב החם והזהוב - יש משהו קסום בריחות ובטעמים שבונים זיכרונות שישארו איתך לנצח.
לפני כמה חודשים החלטתי לנסות לאפות לחם בעצמי. תמיד חששתי שזה מסובך מידי, אבל הפעם משהו בי אמר "יאללה, תנסי!" הכנתי בצק כמו שאמא שלי עשתה - עם מים חמימים, קמח ושמרים - ונתתי לו לתסוס. לא יכולתי להפסיק להביט בו מתגבש ונמלא באוויר בתושייה שאני אולי הייתי רוצה שהיא תיתפש גם ביום-יום שלי.
ואכן, באותו יום השמש הייתה זריחה על המינימום הפרטי שלי. תוך כדי התיסות של הבצק שמתי לב שכמו החיים עצמם - תהליך האפייה דורש סבלנות ואמונה: לפעמים הוא ייראה לכם כבוי ולא מעניין. אבל כשנותנים לזה זמן ולוקחים צעד אחורה, אפשר לראות שהוא מתחיל להתמלא במשמעות ובחיוניות חדשה.
כשאחכ ינעמו על השולחן עדיין פלטו אדים חמים למראה ואני הורדתי חתיכת לחם רק שניה לאחר שיצא מהתנור - ידעתי שאין רגע מתוק מזה; הוא היה חדש במדויק כמו חיים טריים שנפתחים בפניך בזכות קצת אומץ ותעוזה.
אז אם אי פעם תהיתם או פחדתם לקחת שיעורי אפייה (או כל דבר אחר), זכרו שהעולם הזה מלא בהפתעות מתקתקות שממתינות שתמצאו אותן בדיוק כפי שעשו אבותינו לפני שנים רבות - ממעט חומר פשוט מצמיחים פלאים אמיתיים וממתקים של אהבה בלב! אל תשכחו ליהנות בדרך; כי בסופו של דבר, כל פרוסה יכולה להיות לפחות קצת יותר אישית כשיש בתוכה דמעות של שמחה ומאמץ.
תהיה זו פינת נחת בשגרת היום שלכם; אין דבר יותר יפה מלראות איך מוצא עצמו אדם דרך המתכון הנכון.