לאחרונה, כשעברתי ליד בית הספר היסודי שבו למדתי בילדותי, דלתות הזיכרון נפתחו, והרגשתי איך כל חוויותי שם מתעוררות מחדש. זה היה מקום שהרבה ממנו התנסיתי וצמחנו בו, לא רק מבחינה אקדמית אלא גם מבחינת החיים עצמם.
אני זוכרת את המורה לרוסית, גב' ורוניקה. היא היתה אישה קשוחה עם לב רחב. האמת? בתחילה פחדנו ממנה. אבל ככל שלמדנו להכיר אותה, גילינו שהיא לא רק מטפסת קלינית על הקירות של הכיתה אלא גם אדם מדהים שמסוגל להבין אותנו ברמות עמוקות יותר מכפי שחשבנו. בגיל 10, כשהייתי במצב רוח רע ואמא שלי הייתה עסוקה בדברים שלה, она קלטה אותי בוכה בפינה של הכיתה ולא עברה על זה לסדר היום כמו הרבה מורים אחרים. במקום זאת, היא באה לשאול מה קרה והציעה לי לשבת איתה בסוף השיעור ולדבר.
לימים הבנתי עד כמה זה חשוב - לא הסכום של חומר הלימודים או הבחינות שנעשו מלחיצות לכל ילד וילד - אלא ההקשבה הפשוטה הזו שיכולה לשנות חיים. זה תרם לי רבות בהמשך הדרך ולא סתם: אנשים שהם חלק ממערכות החינוך יכולים ליצור השפעות חיוביות רבות אם רק יתייחסו לתלמידים כאנשים עם רגשות וחלומות.
אז מה אני רוצה לומר לכם? כשאתם שולחים את הילדים למוסדות חינוך או בכלל לאנשים שעוברים תהליכים חינוכיים בחיים שלהם (וזכים בתפקיד הזה), חשוב שתקחו בחשבון שהקשר האישי הוא המפתח להצלחה אמיתית וגם לצמיחה רגשית. בשיחות קבע עם הילד שלכם אחרי שעות הלימודים תוכלו לגלות המון על מה הוא מרגיש באמת ומה היו רגעי השיא והשפל שלו ביום יום בבית הספר.
והטיפ שלי לכולם הוא פשוט: אל תשכחו לתת לילדים שלכם מקום לבטא את עצמם! לפעמים הכלים הכי טובים הם פשוט להיות שם בשבילם ולהראות להם שאתם מקבלים אותם כפי שהם עם כל הפגמים והקשיים שלהם. זכינו להיות יחד בתקופה זו וזה דבר שאין לו ערך!
