הפעם האחרונה שביקרנו בפארק שעשועים הייתה לפני כמה חודשים, ואני עדיין מסמנת את הרגעים ההם בלב. זה היה יום קיץ חמים, השמש זורחת והשמחה בכולנו התפשטה כמו ריח של פופקורן מתוק באוויר. אני זוכרת שהגענו עם כל המשפחה: הילדים היו מלאי ציפייה, ובעלי ואני עסקנו בניהול הלוגיסטיקה - מי יעלה קודם על איזה רכבת הרים, ואיזה במבה להביא לסיבוב.
תחילת היום הייתה מלאה בפעילויות קלות, משחקי מים ומהמתקנים הקטנים יותר. הכל נתפס כקסום והילדים רצו קדימה כשפניהם מוארות בשמחה. אבל מה שזכור לי במיוחד זה הרגע שבו החלטתי לעלות עם הבן שלי על רכבת ההרים הגדולה. הוא הסתכל עליי בעיניים נוצצות אך עצובות בו זמנית - "אמא, אני מפחד!" אמר לי בקול חרישי.
באותו רגע עבר בי גל של געגוע לעבר: גם אני הייתי ילדה קטנה שחששה לרדת לתוך עגלת ההרפתקה הזו. לקחתי לו את היד ואמרתי לו שבסוף כל פחד יש פרס גדול - תחושת ניצחון שנמצאת מעבר לכך שאנחנו מעיזים להתגבר עליו.
אז כן, אנחנו עלינו יחד למתקן המסתחרר ובשנייה הראשונה המתח היה palpable (עשוי להרגיש כאילו מדובר ברגש שמלטף אותנו). הצלצולים והצריחות התחזקו ואנחנו מצאנו את עצמנו צוחקים וברקע עמד נוף קסום של הפארק כולו. ברגעים אלה אתה מבין שאושר מגיע לא רק מהמקומות הנוצצים ביותר אלא גם מהקטנות והאמיצות שבהן.
לאורך הדרך גיליתי שאני לא לבד בחוויות האלו; עצמי מספרת וגם מכרה שלי שחזרה בתשובה העידה בכאב על הזמן שהיה לה כהורה ולמה היא מרגישה כך כשהיא רואה ילדים מאושרים משחקים בשטח הרחב הזה - כמה תובנות אישיות יכולות לצוץ ממקום כזה שוליים מלאי צבעוניות ופינוק.
והטיפ שלי? אל תהססו לנסות דברים חדשים מול הילדים שלכם! הם לומדים הרבה יותר מכם מכפי שאתם מדמיינים וזה מתחיל בהתמודדות עם פחדים ובנתינת לגיטימציה לחלומות ולהליכה בעקבותיהם.
אז בפעם הבאה כשאתם חושבים ללכת לפארק שעשועים תקחו רגע לחשוב פנימה ות עצמכם מקום מגונן לכל הכיף ולהתרגשות הלא נגמרת שיש שם בחוץ!