לפני כמה חודשים, החלטתי לאמץ חתול. קראו לו מיץ' והוא היה קטנטן, עם פרווה שחורה ועיניים ירוקות בוהקות. מהר מאוד גיליתי שהחתולים הם יצורים מופלאים, אבל גם מאתגרים לא פחות.
בהתחלה חשבתי שאילוף זה בעצם ללמד את מיץ' לשבת או להביא לי משחקים. אבל מה שאני למדתי בפועל זה הרבה יותר מזה - אילוף הוא על ליצור קשר אמתי עם החיה הזו ולהבין אותה. הייתי יושב לידו ומסתכל עליו שעות, מדבר אליו בשקט ופשוט נהנה מהנוכחות שלו.
אחרי שבועיים של חוויות משותפות, החלפתי גישה: במקום לנסות לכפות עליו לעשות דברים כמו "שב" או "תשאר", התחלתי להבין את השפה שלו. כשחשבתי שהוא הבין אותי ולא עשה את מה שביקשתי - גיליתי שהוא פשוט לא ראה טעם בזה באותו רגע! אז התחלנו לתקשר באמת. כשאני הייתי רגוע ונינוח, הוא התקבל לזה בתגובה. מנגד, כשהייתי לחוץ - הניסיון שלי להגיע למטרה רק הוביל אותו להתרחק.
טיפ קטן ששמר לי על הזמן והעצבים: במקום לחכות שמיץ’ יבוא אליי כשאני קורא לו (והוא תמיד היה מתמהמה), התחילה לזרום מערכת תגמולים פשוטה בין שנינו - כל פעם שהוא התקרב אליי מיד נתתי לו פינוק קטן או צומת לב מרובה. פתאום הוא היה מגיע במהירות כאילו אומר "אני כאן!" וזה הפך להיות רגע של כיף וגאווה עבור שנינו.
סופו של דבר למדתי שהיכולת שלנו לאלף היא קודם כל ללמוד להקשיב ולהרגיש את הצרכים והרצונות של מי שאנחנו מנסים לעזור להם, גם אם מדובר בחתול קטן ופרוותי ששוכב על הספה עכשיו וישן בלי דאגות בעולם...
אז נכון שאילוף יכול להיות תהליך מורכב לפעמים, אבל הדרך שבה אנחנו מתחברים והערכים שאנחנו יוצרים יחד בדרך-זו האמת המרגשת בכל העניין הזה!
