לפני שבועיים, החלטנו לצאת עם הילדים לפארק שעשועים, ולא תיארתי לעצמי עד כמה החוויה הזאת תיגע בי. אני זוכר את ההתרגשות שעטפה אותנו כבר מהבוקר - הבן שלי קפץ ממקומו וצעק "אבא, היום נעלה על כל רכבות ההרים!" והבת שלי פשוט חייכה והחזיקה אותי ביד, כאילו אנחנו לא יכולים לחכות לרגע שנכנס.
התחלנו בכניסה - הריחות חצו את האוויר: פופקורן טרי, סוכר צמר וסחשושי המוזיקה שבקע מהמתקנים. יש משהו כמעט קסום בהרגשה הזו של חופש ושמחה ששוררת שם. אחד הדברים שהכי משכו אותי היו הזיכרונות שצפו לי בראש - איך גם אני הייתי ילד קטן מתלהב באותם מקומות.
כשנכנסנו פנימה, מצאנו את עצמנו מול רכבת הרים מרהיבה. ההיסוס של הילדים היה ברור, אבל אחרי עידוד קל הם הסכימו לעלות איתי. כשעלינו למתקן והשקה התחילה לטפס במעלה השיפוע הגדול הזה… כל החושים שלי השתוללו! יכולתי לראות את הפחד והעונג בעיני הילדים ברגע לפני הנפילה החופשית.
אני חושב שזה רגע אחד מיני רבים שבהם עמדתי ותהיתי - האם הילדות שלנו כוללת מספיק רגעים כאלה? רגעים של פחד מול אדרנלין, שמחים ומטלטלים? חשוב לנו כהורים להרגיש שהם יכולים להתמודד עם הכל בעולם הזה וכשמדים בכזו פשטות ילדותית בראש שלהם זה עושה פלאים לכל הלחצים היומיומיים שלנו.
טיפ קטן שלי לכל מי שמתכנן טיול כזה: אל תחפשו רק את התקנים הגדולים והמוכרים - לפעמים דווקא המתקנים הקטנים והמפחידים יותר הם אלה שמעוררים את התגובות הכי אמיתיות ומזוהות אצל הילדים (ובכם). ובסופו של יום, זו לא רק הנאה אלא גם לימוד על גבולותיהם ויכולת ההתמודדות שלהם.
לאחר שהרגשתי איזו עוצמה רגשית החזקת לי בשעת הכיף הזו עם המשפחה שלי - זה בניגוד למציאות היומית שבדרך כלל עמוסה וכל כך אינסטרומנטלית. במקום להסתכל על הגודל או כמה כיף היה בזמן אמת, התחלתי להבין שלהיות בהרפתקה כזו יחד זו המתנה הגדולה ביותר שאני יכול לתת להם.
אז אם עוד לא הייתם בפארק שעשועים לאחרונה - זה הזמן! לכו ורדו לגלוש ולצחוק! החיים הם כמו רכבת הרים ואתם אף פעם לא יודעים מה יקרה בסיבוב הבא.