לפני כמה שבועות, עם תחילת הסגר השני, קיבלתי את ההזדמנות שלי לשוב על מחברתי האהובה - המאפה. הרגשתי שמשהו חסר לי בימי השישי והחמישי שהתארכו, ונרתמתי לנסות לאפות משהו חדש.
בערב אחד חמישי החלטתי להכין לחם פרנה. זכרונות ילדות צפים מתוך סוגי מאפים שהיו מגיעים ממאפיות קטנות בשכונה שלנו. כל פעם שצעדנו ליד המאפייה הייתה כל כך הרבה התרגשות באוויר - ריחות של בצק טרי ואווירה שמאחדת אנשים סביב שולחן אוכל. אז למה שלא אנסה גם אני?
את המתכון מצאתי בפינה נידחת של האינטרנט וביצעתי את הכנת הבצק תוך כדי ניסיונות בלתי נגמרים להבין את ההוראות. מסתבר שאין כמו להתלכלך קצת עם קמח ולשחרר חלק מהמתחים בין הקירות המוכרים של הבית.
לאחר שש שעות (כן! שש!) בצק שבסופו נהיה יותר נפלא ממה שדמיינתי יצא לתנור וריח מענג החל למלא את הבית.
את הלחם הטרי הוצאנו לשולחן, הדליקו עיניים ושפתיים: הוא היה שחום וזהוב ומעט קריספי בחוץ ורך בפנים - פשוט תענוג! יחד עם גבינת שמנת ועגבניות השרי שסחבתי מהשוק, נשמע אפילו כמו פירוש קטן למילה "שמחה".
אבל הדבר הכי כיף בכל החוויה הזו היה למעשה להיות חלק ממשהו. לראות איך משפחה מתגייסת לסייע בהכנה (אפילו הילדים התלהבו כשהתחילו לגלול את הבצק), וכמה כיף לחלוק רגעים והתנסויות טובות יחד.
בעקבות הלחם שלי החלטתי שגם יום רביעי הבא צריך לקבל טיפול דומה - אולי עוגיות? או פוקאצ’ות? אני כבר מתכנן לי יום אפייה שבו אגייס חברים לבוא ולהחליף מתכונים וליצור יחד משהו חדש ומשוגע.
אז אם אתם מרגישים קצת לבד או רוצים להוסיף צבע לשעות היומיום שלכם, אל תהססו לצלול לעולם המאופים! יש שם הרבה אהבה ומגע אנושי במטבח שלא מצריך יותר מדי מיומנות - רק רצון טוב ויכולת ללכלך קצת ידיים.