פעם, בזמן שהייתי ילד, הייתי עומד ליד אבא שלי כשהוא עבד באתר בנייה. היה בו משהו מרהיב - כל לחיצת מסמר יצרה את התחושה שקסם קורה מול עיניי. אני זוכר את הרעש של הכלים, ריח העצים והצבע ואת הדרך שבה הוא אף פעם לא הפסיק לדבר עם חבריו לעבודה, לצחוק ולהחליף חוויות. באותו הזמן, לא ממש הבנתי עד כמה המקצוע הזה הוא נשמה בפני עצמו.
יום אחד החלטתי לנסות בעצמי. קרבתי לערימת לבני סיליקט שהייתה מונחת בצד ופשוט התחלתי לבנות מהן גדר קטנה בחצר שלנו. זה נראה פשוט ובתמימות הילדותית חשבתי שזה יהיה קל כמו להרכיב פאזל. אבל אחרי כמה דקות גיליתי שזוהי משימה הרבה יותר מורכבת משחשבתי! הלבנים היו כבדות ואני נאלצתי להיזהר שלא להפיל אותן אחת על השנייה או לגרום לגדר להתמוטט.
באמצע העשייה הזאת מגיע אבי עם חיוך רחב ואומר לי: "נראה שאתה כבר בנאי אמיתי!". פתאום הרגשתי גאווה עצומה בלב שלי. זה לא רק היה קשור לתוצאה הסופית; זו הייתה תחושת היצירה והלמידה תוך כדי פעולה.
אני חושב על אותם רגעים לפעמים כשאני נתקל באתגרים בחיים שלי היום - בכל פרויקט שאני מתחיל או בכל מטרה שאני רוצה להשיג יש תמיד רגע שבו אני צריך למצוא כוח ולהמשיך לעבוד קשה כדי להגיע לתוצאה הרצויה.
אם יש לי טיפ קטן לחלוק לכל מי שמתעניין בתחום הבנייה או כל תחום יצירתי אחר - אל תפסיקו ללמוד ולהתנסות גם כאשר זה קשה! כל טעות שאתם עושים היא עוד שלב בדרך להצלחה ולטיפול עצמי טוב יותר בחיים ובבניין שלכם.
ולכל הבנאים שם בחוץ - אתם בונים הרבה יותר מבניינים ומחיצות; אתם בונים חלומות ומשאירים חותם לדורות שגם אנחנו רוצים להיות חלק מהם ביום מן הימים.