אני זוכרת את היום שבו החלטתי להביא כלב הביתה. סמית, הגור המ adorable שלי, פרץ לתוך חיי כמו רעיון מבריק שמשתוקק לצאת החוצה. הוא היה מלא מרץ ומהירות - אי של שמחה לקול פעמוני השכונה. עם הזמן, מבינים שהאהבה לא מספיקה; צריך גם להבין אחד את השני.
יום אחד, אחרי שבשבועות הראשונים שלו אצלי הוא פשוט שיגע אותי עם קפיציו הבלתי נגמרים ודפיקות רגליים על הרצפה, ישבתי והבנתי שאני צריכה יותר מכלב. אני רוצה חבר ושותף אמיתי. הייתי חייבת להתחיל אילוף וללמד אותו דברים חשובים - איך מתנהלים בבית ומשחקים בחוץ בלי לחרבן לגמרי על השטיח החדש שלי.
הנחתי לעצמי לקחת שיעורי אילוף בכלבים בסביבה המקומית. זה היה נפלא! הכרתי אנשים וחיות מדהימות, וגם למדתי טכניקות חדשות לעודד את סמית בצורה חיובית ומכילה. מהמורה האדלגונית שלה קיבלנו טיפ ששינה לי את כל התהליך - במקום לכעוס או להעניש כשהוא עשה משהו שלא רציתי, פשוט להסיט את תשומת הלב שלו לדבר אחר ושלילי ולהציע לו אלטרנטיבה חיובית.
די מהר התחלנו להרגיש ואני וסמית ממש קישור בלתי נראה בינינו.. גיליתי שכל הרגעים הקטנים האלה של תרגול ואימון הפכו אותנו לשניים שלא רק חיים תחת אותה גג אלא ממש מבינים זה את זו ברמה עמוקה יותר. כשלסמית הייתה הצלחה קטנה באילוף או שהוא יצר קשר עין איתי כשקראתי לו - זה שימש עבורו תגמול הרבה מעבר לממתקים שקיבל מהמאמנים!
אני מאמינה שכאשר אנחנו מממשים למידה דרך אהבה ותמיכה זה משנה הכל בחיים שלנו: עם בעלי החיים שאנחנו אוהבים ועם עצמנו. לסמית יש קלף אדום גדול במשחק הזה כי הוא לימד אותי כמה כוח יש בשיתוף פעולה ובאמון הדדי.
לאחר מספר חודשים הפכנו לחבורה מגובשת - אני וכרבע מהשכונה שבה אנחנו גרים מכירים כבר בע"פ את כל ציוצי הכלבים שלנו בעבודת הצוות הזו של אילוף והשגת מטרות משותפות.
אז אם אתם מתמודדים עם אילוף או חינוך לחיית המחמד שלכם - תזכרו שאלו רגעים קסומים שמחברים אותנו מחדש לעצמנו ועוזרים לנו לשמור על הכיף שבמערכת היחסים הזו כמה שאפשר!