לפני כמה ימים, הלכתי למכולת השכונתית שלי לקנות כמה מצרכים. יובל, בעל המכולת, תמיד מקבל את פניי עם חיוך רחב, כאילו אני אורח חשוב אצלו בבית. כשנכנסתי, הרגשתי שזה לא סתם מקום לקניות - זו משפחה.
באופן כללי אני משתדל לקנות מזון טרי ושהמוצרים יהיו מהסביבה שלנו. המוצרים כאן הם כמו תכשיטים של ממש: הירקות והפירות רעננים וכשהזמנתי עוגיות שוקולד שהן בעצם מתכון סודי שעשוי מזהב... הגעגוע לבית של סבתא עבר לי בראש.
אבל יותר מכל דבר אחר, מה שמושך אותי למקום הזה הוא האנשים בו. בתוך חנויות גדולות יש תחושת ניכור שלא מצליחה לחדור אל הלב. כאן אפשר לעצור לשיחה קצרה עם יובל או אפילו להחליף דברים עם הקונים האחרים - על המתכון לסלט שנעשה ביום שישי או איך המעבר לחיים בעיר הגדולה משפיע עלינו.
מתישהו תוך כדי הקנייה, שמעתי מישהי אומרת שהיא לא יודעת איך להכין אוכל לילדים שלה ואפילו מתוסכלת מהמינימליזם שבמטבח שלה… קפצתי לדבר איתה; אחרי הכל כולנו פה בשליחות אחת - להחזיר את האוכל לעקרונות הפשוטים שלו ולא לנצח בג'ונגל המודרני הזה של מזון מעובד.
בסוף יצאנו משם לא רק עם שקיות פלסטיק אלא גם עם רעיונות חדשים ומפגש חברי קטן שנמשך דקות ארוכות. כשיצאתי החוצה פתחו את השמים מטפטף גשם קל ונשמעו ציוצי הציפורים שסיימו נסיעה אינסופית לחום של קיץ אחר...
אז אולי זה מה שחסר לפעמים בחיים - חיבור אנושי כחלק משגרת היום יום? להגיע למכולת ולצאת ממנה לא רק עם סלסילה מלאה אלא גם בלב מלא בשייכות ובאהבה קטנה שאפשר למצוא בכל פורטל של מגע ואנשים פשוטים שמתמודדים יחד.
אם אתם מחפשים משהו מעבר למצרכים ובידיכם שקית אז הכנסו לרגע כזה לבטח תשאו אתכם הביתה לא רק פריטים בסיסיים אלא תחושת חמימות שמלווה אותנו לאורך הדרך.