בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חוזרת יותר ויותר למטבח, מנסה לחיות את החוויות שהיו לי בהכנות אוכל עם סבתא שלי. כשאני חושבת עליה, אני רואה אותה עומדת על יד השולחן המחוספס בעץ, פורסת קמח על פני השטח ומשתמשת במצקת כדי לערבב הכל לכדי בצק מושלם. היא תמיד חייכה ושיחקה עם הילדים שסביבה, והמרחב היה מלא בשיחות וצחוק.
לפני כמה ימים החלטתי לנסות להכין יחד עם הבת שלי את המתכון שלה לפשטידת ירקות - זו אחת המנות שאמא שלי הכינה לנו כשהיינו קטנים. זה התחיל ברגעים של תסכול; היא ניסתה להבין איך לקצוץ את הירקות בצורה נכונה ולא הסכימה לקבל עזרה ממני. “אני יכולה לעשות את זה לבד!” אמרה בקול נחוש. באותו הרגע נזכרתי כמה פעמים סבתא התעקשה לתת לי לחצות את הגזרים בעצמי גם אם הם יצאו עטופים בבלגן.
אז מה עשיתי? פשוט שתקתי ועזרתי לה כשצריך - ולפעמים זה מה שצריך יותר מכל: להיות שם בחשאי.
לאחר מכן, כשכל המרכיבים כבר היו בתנור וריח של פשטידה מתפשט בכל הבית, התיישבנו לשיחה סביב השולחן ואכלנו יחד. כל ביס הזכיר לי שהאוכל שלנו לא רק מסמל תענוג וגאווה במיומנויות הקולינריות שלנו אלא גם מחבר אותנו לעבר ויוצר זיכרונות חדשים להווה ולע未来.
הטיפ שלי לכל הורים שרוצים לחוות רגעים כאלה עם הילדים שלהם: אל תפחדו להרשות להם לטעות! אולי יהיה קצת בלגן במטבח (ואולי על הרצפה), אבל בסוף התקופה הזאת בטוחה תהיה לכם פשטידה טעימה וגם קשר עמוק וחם יותר בין поколения שנמשך מעבר לנגיסה הראשונה.
כי בסופו של יום, האוכל הוא המתווך הכי טוב שאנחנו יכולים לבקש עבור רגשות וזכרונות - והוא בהחלט עושה זאת בכישרון רב!