אז ככה, לפני כמה חודשים החלטתי לנסות את כוחי בחקלאות עירונית. תמיד אהבתי גינות, אבל לא ממש האמנתי שאני יכול להצליח גם בעיר. מה כבר אפשר לגדל באספלט? אחרי הרבה התלבטויות וקריאות עידוד של חברים, פשוט קניתי כמה עציצים והתחלתי.
בהתחלה זה היה בעיקר מסובך… ניסיתי לגדל עשבי תיבול - פטרוזיליה, בזיליקום וריחן. נשתלו זרעים בכמה עציצים קטנים על המרפסת שלי; כל יום הייתי יוצא לשאוף את ריח האדמה הרטובה ומחפש סימני חיים חדשים בעשבים. ההתרגשות הייתה גדולה! נכון שהיו ימים שראיתי עלים צהובים או מקומטים, ושאלתי את עצמי אם עשיתי טעות בדרך (ואולי גם קצת חיפשתי מישהו להאשים), אבל בסופו של דבר למדתי להתבונן ולהקשיב למה שהם צריכים.
יום אחד ישבתי בשמש החמימה עם כוס תה ונכנס אליי המחשבה - איזה כמוני יושב עכשיו במשרד? לקח לי רגע להבין שזה בדיוק מה שניסיתי לברוח ממנו: לחיות במדינה שבה הכל זז מהר מדי ולרוץ אחרי דברים שלא באמת חשובים. כאן הייתי רק אני וטבע קטן שגידלתי בעצמי.
תובנה אחת חשובה שמצאתי היא שהחיים כמו גינה דורשים סבלנות. השרשורים מחכים לאור השמש וכשהם נפנים משולים לכל אותם רגעי המתנה בחיינו - התחייבויות אישיות, משפחתיות ובעיקר הניסיון למצוא משמעות בכל זה.
בסופו של דבר הצלחנו לגדל מספיק פטרוזיליה ובזיליקום להכין חומוס וסלט ירקות טריים שאכלנו בליווי ניחוחות העשבים שלנו בימי שישי המשפחתיים. ועם כל זוג ידיים שעזרו לי לגנן, הרגשנו עוד יותר מחוברים אחד לשני ולעיר שבה אנחנו חיים.
אני מבקש לחלוק טיפ קטן לסיום: אם אתם רוצים להתחיל בגידול משהו כדי לרכך את הלב ואת הנשמה שלכם בעיר - אל תחששו מכישלונות! הם חלק בלתי נפרד מהדרך ההצלחה וגם הדרך מעניינת בהרבה כשהיא לא מושלמת מרגע לרגע.
אז היכנסו למעגל הזה ותראו איך ירושלים יכולה להיות מקום חמישי במקום רק בטון ואבן - היא יכולה להיות גינת הפרחים שלכם!