כשהגעתי למסעדה הקטנה הזו, עמדתי בתור מחוץ לדלת, וליבי התמהמה בו זמנית - מה ימתין לי בפנים? המקום היה פשוט, אך עם חן מיוחד. קירות מעוטרים בציורים של אמנים מקומיים ועשבי תיבול טריים שגדלו בגינה האחורית. זה הרגיש כמו בית.
בסוף התור התקבלתי בחום על ידי המארחת שהתעקשה לדעת את שמי לפני שהושיבה אותי בשולחן קטן ליד החלון. ואז הגיעו המתאבנים - מנות קטנות אבל מלאות בטעמים, כל אחת מספרת סיפור אחר של קרקע ופשוטיות. אחד מהם היה כרוב כבוש שעשו בבית - טעם חמוץ-מתוק שהזכיר לי את השבתות אצל סבתא כשהייתי ילד.
אבל החלק החשוב ביותר לא היה רק האוכל אלא הנסיעות לשיחות מסביב לשולחן. בין ביס לביס ניהלנו שיחה קלילה עם השכן לשולחן הסמוך, בן אדם נחמד בשם יוסי שמספר סיפורים מהכפר שלו ומביט על העולם בעיניים נוצצות כאילו הוא עדיין ילד.
המסקנה שלי מכך היא שאין כמו אוכל טוב כדי לאחד אנשים. כולנו הגענו לכאן ממקומות שונים, אך באותו ערב הפכנו למשפחה גדולה לחצי שעה.
והטTip שלי: תמיד כדאי לנסות להכיר אנשים חדשים במקומות כאלה - הרי לכל שולחן יש סיפור שהוא רק שלו, ואם תשאלו שאלות נכונות אולי תגלו דברים שלא הייתם מדמיינים!
אז אם אתם בסביבה ונתקלים במסעדה כזו - אל תהססו להכנס פנימה ולהתמסר לחוויה שבדרך כלל מגיעה יחד עם מנה טובה ושיחה קצרה עם זר לחלוטין שנעשה חבר לערב אחד קסום.