יש משהו מיוחד ברכב קלאסי, כביכול הוא כמו סבא שאומר לך סיפורים מהעבר. בשבת האחרונה לקחתי את הכתומה שלי - רכב אמנותי בן 40 עם פסי חלודה שמספרים את הסיפור שלו - לטיפול קטן במוסך של אבי.
אבי אוהב לעבוד על מכוניות, במיוחד אם מדובר בפרויקטים שדורשים אהבה וסבלנות. בתור ילד הייתי ישוב לידו, עוקב אחרי הידיים המיומנות שלו מפרקות חלקים ועם כל תיקון חדש שאני מתמקד ביצירת קשר והכנה לקראת הפגישה הבאה עם הכביש. זה לא היה רק תיקון; זו הייתה הזדמנות להבין את ההיסטוריה שיש בכל פינה ברכב.
אז אנחנו עבדנו יחד, כמו קודם רק עכשיו אני מרגיש שהרגליים שלי כבר חזקות יותר ואני יכול לעזור לו באמת. ניסיתי לנקות את הפנסים ואיכשהו הצליח לי להוציא אחד מהם לגמרי! אחרי כמה רגעים של תסכול וצחוק משולבים מצאנו דרך לחבר אותו שוב למקום. בעיני הילד שבי זה היה כמעט הרגע המרגש שבו תחיה מחדש את הישן.
אחת התובנות ששאבתי מהיום הזה היא עד כמה חשוב לא רק לתקן אלא גם לשמר. כשאתה עובד על רכב כזה אתה לא פשוט מחזיר אותו לכביש - אתה בעצם מגלה מחדש פרק בהיסטוריה שלך ושל המשפחה שלך שהלך לאיבוד בזמן.
וכך גיליתי כי כל פינה מתקנת יכולה להיות מסע בפני עצמו: בין אם זה לתקן מנוע או לנקות מושבים, מדובר על תחברות לרגשות ולזיכרונות שבונים אותנו כאנשים.
טיפ קטן ממני לכל מי שמעוניין להתעסק בטיפול ברכבים כאלה: תלמדו לנשום עמוק ואל תפחדו מטעויות קטנות בדרך. בסוף הן חלק מהליך הלמידה ואם הכל היה קל מדי - אז איפה הקסם?
