אני זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי למאפייה שכונתית קטנה. זה היה יום אביבי, ריח לחם טרי פלש אליי בכניסת הדלת ולקח אותי למחוזות של נוסטלgia. המאפייה הייתה קטנה, עם חצי תריס פתוח, ומאחורי דלפק עץ ישן עמד מאפה בשם איציק, אדם עם חיוך רחב ועיניים שגם אם היו גדולות יותר לא היו מצליחות להכיל את האהבה שהוא שם בכל בוצע ובוץ העוגות שלו.
איציק הכין לחמים בעבודת יד כמו שלא טעמתם מעולם. הוא סיפר לי שהוא התחיל לאפות בגיל 14 עם סבתו בבישול המסורתי שלה - ולא הסתכל אחורה מאז. "כל לחם מספר סיפור", הוא אמר בעיניים נלהבות בזמן שגלגל בצק בידיו מהרגע שלוקחים קמח ואוויר עד שהופך לשפיץ הזהוב והפריך שכולם מזהים ברגע הראשון שהם פורסים אותו.
לקחתי הביתה כיכר אחת וכל כך התרגשתי לנסות אותה כי ידעתי שכל נגיסה היא תוצאה של מסורת ארוכה והיסטוריה משפחתית קסומה. אני זוכרת שבאותו ערב עשיתי צנרים (לחמים שטוחים) להוסיף ללחן האישי שלי: תיקנתי מתכון ישן שאימא שלי היתה מכינה בבית אבל בכלל לא בטוח שזה יצא טוב כמוה!
וכשהסכין חצתה את הלחם הטרי - הריח שהתמלא בחדר היה פשוט מדהים! מיד הפלגנו על בהמשך הקרקע משקים לפסים קרירים והשמש שקעה החלה לשלוט בנוף העירוני שלנו.
מה שאני רוצה להגיד זה שחוויות כאלה הן יקרות מפז - אין כמו נגיעה בעבודת ידיים שהקדישו בשבילה כל כך הרבה תשוקה ואנרגיה. אני ממליצה לכם לצאת למסע שלכם במאפיות המקומיות שלכם; תדברו עם האופים ותשאלו שאלות - אתם עשויים לגלות עולם חדש שאין בו רק אוכל אלא גם אנשים מדהימים וסיפורים בלתי נשכחים.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים קצת לבד או צריכים פסק זמן מהמציאות - תיכנסו למאפייה הקטנה לידכם (כן כן, זו שתמיד פספסתם) ותתחילו להריח את השינויים שעושים בצק וחום בלב!