אחד הדברים הכי מרגשים בשבילי הוא המעבר בין הדורות - לא רק במשפחה, אלא גם במכוניות. לפני כמה חודשים, שמעתי שכנה מדברת על האוטו הקלאסי של סבא שלה, ואני מיד צללתי לזכרונות שלי מהנערות. אז החלטתי שהגיע הזמן להחזיר את הילדות לחיים ולשפץ את ה"פורד מוסטנג" של אבא.
התחלתי בתהליך עם המון התלהבות, אבל גיליתי מהר מאוד שזה לא פשוט כמו שזה נראה. במיוחד כשמדובר ברכב בן ארבעים שנה שצריך לתכנן לו תיקונים מחודשים כאלו ואחרים. ההתחלה הייתה קשה; מצאתי עצמי מתמודד עם משימות כמו החלפת קרמיקה בשולחן עבודה ולא יכולתי שלא לחשוב על כל הפעמים שבהן אבא היה עומד לידי ומלמד אותי איך לעשות זאת נכון.
במהלך התהליך, הקושי ממש הציף אותי והזכיר לי שאין תחליף לניסיון חיים אמיתי - זה לא רק לסדר דברים לפי מדריכים באינטרנט או סרטוני יוטיוב. הרגש שכולנו חווינו כשהיינו ילדים ישבנו ליד אבותינו במוסך בזמן שהם הסבירו לנו חלקים ושרטוטים - זה החלק החשוב בכל העשייה הזו.
אז אחרי שבועות של עבודה מאומצת ולילות ללא שינה, בסוף הצלחנו להשיב למוסטנג את הזוהר שלו! ביום השישי האחרון יצאנו יחד לטיול סופ"ש לעמק יהודה. התחושה בישיבה ליד ההגה הייתה קסומה - לרוץ שוב בכבישים המוכרים עם הידיעות החדשות שהמכונית חזרה לחיים יצרה בי תחושת סיפוק שלא ניתן לתאר.
אם אני יכול לתת טיפ לכל מי שמתחיל בפרויקט כזה, זה להיות סבלני עם עצמכם ועם המכונית שלכם. לפעמים הדברים לא הולכים לפי התוכנית וזה לגמרי בסדר; למדתי שאני צריך להתחבר לחלק הזה מהלב שלי - זו לא רק מכונית קלאסית; זו דרך לשמור על זיכרונות חיוניים ולהעביר מסורת לדורות הבאים.
ואם אתם מוצאים את עצמכם בעבודה כזו לבדכם או לצד בני משפחה וחברים - דאגו לצלם ולהנציח כל רגע קטן כי אי אפשר לדעת מתי תגיע עוד אחת מהחוויה הזאת שתגע לליבכם כמו זו שלי היום.