לפני מספר חודשים מצאתי את עצמי מתנדב במרכז הדרכה מקומי, לא רחוק מהבית. בהתחלה זה היה פשוט ניסיון למלא את הזמן, אבל מהר מאוד הבנתי שהמפגשים האלה עיצבו אותי בדרכים שלא דמיינתי.
השבוע הראשון שלי שם היה די מפחיד. נכנסתי לחלל הגדול עם קירות צבועים בצבעים שמחים, ושם ישבתי בין אנשים מגילאים שונים - בני נוער, מבוגרים ואפילו קשישים. כל אחד מהם הגיע עם סיפור חיים אחר ומהמפגש הזה למדתי המון על גיוון אנושי.
מה שזכור לי במיוחד הוא ערב אחד שבו הודענו על סדנה חדשה בנושא מנהיגות אישית. אחת המשתתפות הייתה נערה בת 16 בשם מיה, שסיפרה לנו איך התמודדה עם הקשיים בבית הספר והחליטה לקחת יוזמה ולפתוח קבוצת תמיכה לחברותיה לכיתה. כשסיפרה על המפגשים שלהן ועל התמיכה ההדדית - הרגשתי שאני יושב מול מישהי שחולקת איתנו ממש פניני חכמה בחיי היום-יום.
מאותו רגע הבנתי שהמרכז לא רק מלמד אותנו כ skills או טכניקות חדשות; הוא מעניק לנו תחושה של מקום belonging ומחבר בינינו באמצעות סיפורים אמיתיים, חוויות וכאב ששוכן בליבנו כולנו באופן כזה או אחר.
טיפ קטן שרציתי לשתף: אם אתם הולכים להשתתף בפעילויות במרכז הדרכה כלשהו, אל תהססו לפתוח את הלב ולשתף בסיפור שלכם גם כן. הם יכולים להישמע “סתמיים” בעיניכם אך לעיתים הם עשויים לגעת בלבבות אחרים ולהביא לשינוי הפנימי שאתם בכלל חולמים עליו.
להרגיש מחובר זו המתנה הכי גדולה שיכולה להיות לנו כבני אדם בעולם הזה ודווקא במקומות כמו מרכזי הדרכה זה קורה באמת ובתקופה שבה כולם מרגישים בדידות ואני מודה על כך בכל יום מחדש.