לפני כמה חודשים, כשפינקתי את הכלבה שלי, רוני, עם חטיף שהיא מתה עליו, פתאום עלתה לי המחשבה - מה בעצם עובר לה בראש בזמן שאנחנו עובדים על אילופים? האם היא בכלל מבינה למה אני מצפה ממנה? זה הוביל אותי למסע ארוך של גילויים ותובנות.
רוני היא לא כלב רגיל. יש לה אישיות חזקה וידידותית, והדרך שלנו של ללמוד אחד את השני הייתה מלאת רגעים משמחים ולא מעטים. בהתחלה ניסיתי לעשות הכל לפי הספר. פקודות מושלמות, זמן אימונים קבוע… אבל אחרי שבועיים הבנתי שזה פשוט לא עובד. היא פחות התרגשה מהמילים שלי ויותר התעניינה באיך אני מתייחס אליה.
אז החלטתי לקחת צעד אחורה ולהפסיק לנסות להיות "המדריך המושלם". במקום זאת, התמקדתי בליצור מערכת יחסים של אמון עם רוני. לקחתי אותה למקומות חדשים כדי לחשוף אותה לחוויות שונות. כל טיול הפך למשחק - לשחות בים יחד, לטייל בשדות ולעשות עצירות כיפיות לגמרי עד שנשנוש הגיע.
לאט לאט הבנתי שאילוף הוא הרבה יותר מפקודות ומשמעת; מדובר גם באמון ובקשר שאני בונה איתה. יום אחד בבית כשהיא פשוט שכב בסלון ואני ניגשתי אליה בלי שום הכנה מוקדמת ואמרתי "שכח מכל הפקודות!" - ומאז המשחק התפתח לעולם קסום שבו אנחנו מדברים בשפת הגוף שלנו ולומדים לרגעים קטנים ושמחים ביחד.
ואם אתם שואלים את עצמכם איך אפשר להתחיל? טיפ קטן: הקדישו זמן איכות לכלב שלכם מעבר לזמן האימון הרגיל שלו. גלו מקומות חדשים ונסו להבין איך הוא רואה את העולם שסביבו. תנו לו לדעת שהמשחק שלכם הוא תמיד קודם וכל השאר יבוא אחר כך.
כך לימדתי את עצמי שבסופו של יום, זה לא על מה אומרים ואיזה פקודה מצליחים להעביר אלא כמה אהבה וכמה קשר יצירתם בתהליך הזה שמביא לתוצאות הטובות ביותר!